תשוקה ומשמעות
יש לי תשוקה לנושא של תשוקה
מאז ומתמיד, גם כשלא היו לי עדיין את המילים, אני מבקשת לדעת – מה ישמר ענין לאורך זמן במה שמתמשך, מוכר, וחוזר על עצמו. בניסיון לזהות מתי אני מרגישה שאני במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון, בזמן הנכון, אני מוצאת שמשמעות חיי מאופיינת בחקר, גילוי ופיענוח סוגיות בעלות סתירות וניגודים, דילמות מורכבות אותן אנחנו באים לפתור, ומערכות יחסים אותן אנחנו נדרשים לנהל.
אני מאמינה שהסקרנות והחתירה להבנה – הם המפתח לעניין ולתשוקה בכל תחום מרכזי בחיים: בעבודה, בפנאי, ביחסים, ובמין.
בשלושת העשורים האחרונים אני מעמיקה בניסיון להבין מה מפיח חיים בצחיחות ושיממון, ומה מעורר חזרה לחיים מתוך אובדן וכאב.
אני מאמינה שצריך להלך בעצב עמוק כדי להגיע לשמחה עמוקה. זה רק מתוך נסיבות חיים שכופות עלינו בדידות, צער, ייאוש וחוסר אונים, שאנחנו מגלים את היכולות העשירות שלנו.
רק כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו שוב ושוב, אנחנו מעצבים את אופן ההליכה שלנו בעולם. סיפור שמספרים אותו לאוזן הנכונה, מקבל בכל פעם עוד תובנה, עוד קול, עוד צבע,מוסיף נידבך ומתפתח. כשהוא תופס את המקום הראוי לו ונטמע בסיפור החיים שלנו, אנחנו מתהלכים יותר יציבים ויותר זקופים.
אני סבורה שהפסימיות היא לא ההיפך מאופטימיות; היא חלק ממנה. כשאנחנו מעיזים להישיר מבט גם באפשרות הלא רצויה של מה שעשוי לקרות, רק אז אנחנו נרגעים באמת. התעוזה וההסתכלות למציאות היא זו שמרגיעה אותנו. הנפש לא מאמינה למה שאנחנו מנסים "למכור" לה. השיח האמיץ, מישיר המבט והאותנטי, שכולל את הטוב ואת הרע, הוא השיח אותו היא מקבלת, ורק אז היא יכולה באמת “לעבור הלאה”. רק אחרי שאנחנו נותנים מקום למחשבות ותחושות קשות, היא תוכל להאמין לתקווה ולאמץ אותה לחיקה.
אני חותרת להבין, בכנות רגשית עמוקה, ומחזיקה באינטימיות כעמוד תווך של יחסים קרובים. בכל יום אני נדרשת להתגבר על משהו, וחווה אותי מצליחה וגם לא מצליחה. אני לומדת לקבל את החלק בי שלא מצליח, ולהמשיך לאהוב את עצמי גם כשאני לא. מה שמגדיר את מי שאנחנו ומבדל אותנו אחד מהשני זה לא מה שאנחנו אוהבים, או מעדיפים, אלא מה אנחנו לא יכולים לשאת, וממה אנחנו נמנעים; שם טמונים החוסן, המשמעותוהתשוקה.
בניית חוסן, דיוק משמעות וחיבור לתשוקה – הם המהות האישית שלי, ובליבת העבודה שלי.